על אגדת הפינקוושינג

פינקוושינג (PinkWahsing) הן מכלול של טענות המציינות כי ישראל "מנצלת" את יחסה ההוגן כלפיי הלהט"בים על מנת לחפות על הפרות זכויות אדם בשטחים. בחסות אותו פינקוושינג, מבקשים ארגונים פרו פלסטינים למנוע ממנהיגי קהילה גאה ישראליים להפגש עם עמיתיהם האמריקאיים, ולאחרונה אף ניסו למנוע כנס של הקהילה שיוקדש לישראל. לכך אני מתנגד גם במישור האידאולוגי וגם במישור הפרקטי.

במישור האידאולוגי, האינטלקטואלי גרידא, אני "מעדיף" כיבוש נאור שמכריח אוכלוסייה להעניק זכויות אדם מלאות מאשר מדינה שקמה על בסיס זכות להגדרה עצמית ושוללת זכויות כאלו. במידה מסויימת, אם כבר קיים פינקוושינג לכיוון השני(בלוושינג?), שבו מדינות ערב מנצלות את הסכסוך להפניית אש מהעובדה שהן מקיימות עריצות טוטליטארית. אם גזע של חייזרים היה פולש לכדור הארץ ומכריח את כולנו לחיות בכבוד ובסובלנות אחד כלפיי השני ולוותר על מדינות הלאום המפרידות בינינו, אני חושב שהייתי המאושר באדם. אבל זה כמובן רק ויכוח אידאולוגי, שבין החירות האישית לחירות הפוליטית. ישראל לא מקיימת כיבוש נאור בעזה ובגדה,נהפוך הוא, והיא אינה שם על מנת להגן על זכויות הקהילה של רמאללה.

במישור הפרקטי, אני מתנגד להגדרה של פינקוושינג מכיוון שהיא מגמדת את ההישגים של הקהילה הלהט"בית והליברלית הישראלית. נכון שהחברה הזאת, כמו בכל מקום בעולם, מותקפת על ידי קנאות ושמרנות. אבל המצב בתל אביב, בחיפה, גם בירושלים ובבאר שבע הוא טוב. צעד אחד אחורה, שניים קדימה ועוד חצי סיבוב לצדדים, אבל קיימת התקדמות. ההתקדמות הזאת מגיעה בזכות הפעילים והפעילות, ומגיע להם לזכות בהכרה על כך. האם כנסים ודיונים שמשלבים עמותות, פעילים, ואנשי ממשל הם פסולים? הם החברה הישראלית פסולה מלהיות חלק ממשפחת העמים? פינקוושינג הוא בסך הכל עוד סוג של חרם על החברה הישראלית, ואני לא מאמין בחרמות ובעונשים קולקטיביים. אני לא מאמין שהישראלים צריכים לספוג אישית עונשים על הכיבוש, כמו שהפלסטינאים לא צריכים לספוג אישית עונשים על הטרור.

הפינקוושינג, כמו כל סוג של חרם מסתכם בראייה צרה של העולם. אם יש סכסוך בין שתי מדינות, בין שתי תפיסות או צדדים, אז חייבת להיות תפיסה נכונה ותפיסה שגויה. חייב להיות צד ראוי וצד לא ראוי. אם ישראל כובשת, אז סימן שלא יכולות להיות בה שום מעלות. אם הפלסטינאים נכבשים, סימן שהם סמל לתם ולטוהר. זאת מחשבה מנותקת מכל  מציאות, שמלמדת אותנו פעם אחר פעם שהאמת לא שייכת לאף אחד. שבכולנו יש גם מהרוע וגם מהטוב. אפשר להיות פרו פלסטיני ופרו ישראלי בו זמנית. זה אפילו הדבר הנכון לעשות.

מותר להיות גם גאה וגם פטריוט