קטגוריה: כדורגל

דיוויד בקהאם לא יהיה באולימפיאדה

דיוויד בקהאם, וואחד סמל, לא עומד לשחק באולימפיאדה. הנה טקסט שלי בנושא.

מודעות פרסומת

עדכונים

אז הנה הסיבות למה אנגליה לא תצליח, ולמה ארקיסן הדני דווקא כן.

לעצור את הגרעין של ברצלונה

אחיי האדונים, בני מלכים, סבלנו מספיק. בשנים האחרונות אנו רואים איך שלטון הפלדה שקנינו בעמל רב, בניצחונות צבאיים מזהירים ובעזרת גנרלים מהוללים מתחיל להתפרק. אני קורא לכם ולעולם כולו לפעול במהרה. כבר אמר מי שאמר, אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה בטח לא פרעוש. את זכותנו על האדמה הזאת קנינו בדם ויזע, בשיבה מחדש האדירה אל נחלת אבותינו שנלקחה ונחמסה על ידי שבטי המדבר. ואני מזהיר, כמו שהזהרתי בעבר, השנה היא 1974והשחקן הזה הוא קרויף.

אנו נלחמים מול אויב עיקש שלא ישקוט עד שישמיד אותנו. המשוגעים האלו מתעצמים ומתעצמים, הכסף זורם שם כמו נפט. עוד מתקן העשרה, עוד צנטריפוגה, עוד חלק מהפאזל. ייבוא ישיר של חלקים משבדיה, וכשזה לא עובד הם קונים את מיטב התוצרת המקומית להתקפה. גם את ההגנה הם לא שוכחים, סוללת טילי נ"מ מתולתלת מגינה להם על קו השער. איך אפשר לבקע מערך כזה? אם מישהו יכול, רק אנחנו יכולים. לא האמריקאים ולא הפחדנים ממנצ'סטר. שיישארו להתעסק בפוליטיקה הפנימית שלהם, אפילו את האופוזיציה מבית הם לא מסוגלים להביס. רק אנחנו, רק עלינו מוטלת המשימה לעצור את הטירוף של הגמד שמשגע את העולם.

אנחנו עושים ככל שאנחנו יכולים. מכינים את הציבור שקל זה לא יהיה, אבידות בעורף חייבים לספוג. למזלנו יש לנו שוער שמוכן לעבור קצת השפלות בדרך אל האושר. הם בנו את מכונת המלחמה שלהם בשקט מופתי, הפכו לאימפריה בלי ששמנו לב. הרי משנות ה70 מדברים עליהם, מאז שאותו אדם שינה את המציאות שלהם לנצח. אבל עד לאחרונה הם שמרו את העוינות שלהם על אש נמוכה. פתאום הכול התפוצץ. כמות כזאת של כישרון בקבוצה אחת, כמות כזאת של סיכון במדינה אחת. כסף, נשק, חוליית קישור מבריקה, חיל ים מפחיד, 6 תארים בעונה אחת. נרדמנו בשמירה. והם לא כמו שאר האויבים, הפלסטינים או הבאסקים שסתם עסוקים בטרור כל הזמן. שאר המדינות שמסביבנו, הקבוצות שדולקות אחרינו, אנחנו יודעים שזה סתמי. גם אם הם ימתחו אותנו עד מחזור הסיום, הם תמיד ימצאו דרך לדפוק את זה. אבל אלו, חיות, מזל שהם לא היו בסביבה ב73. אסור לתת להם חצי אצבע מחשש שייקחו את כל היד.

הם פוגעים לנו בבטן הרכה. 9 גביעי אירופה שלנו מחווירים בארון. אתם יודעים שאנחנו, המועדון הכי פופולארי בעולם, בהיסטוריה, נזר הבריאה מהבירה רק מקום שני בפייסבוק?  28 מיליון לייקים יש להם, ולנו בקושי 26. עקפו אותנו בסיבוב. איך הם מעזים, לייחצן את עצמם ככה כלפיי חוץ עם כוחות אל-קודס. אנחנו, אנחנו עם הסגולה, הם חיקוי דהוי של המקור. נכנסו ללבנון והקימו להם שם מחתרת. רגע, מה קרה? לא שמעתם על צד"ל, לא שמעתם על בשיר ג'ומייל? אנחנו היינו פה קודם חבר'ה. אבל איפה צד"ל ואיפה חיזבאללה. 3 גביעי אלופות ב5 שנים, איך הם לא מתביישים. אירופה היא השטח שלנו, ולנו הם משאירים את גביע המלך. זין על גביע המלך, זין על מקום שני בפייסבוק, זין שהם היו במונדיאל ב2006 ואנחנו תקועים עם זיכרונות משפיגלר. זה כאילו שהקליפרס יצליחו יותר מהלייקרס. מוסרים לי באוזנייה שאם גם זה יקרה השנה, אני מבטיח לכם שנתקוף, בזעם נתקוף. יש גבול לכמה אפשר לטלטל את אמות הסיפים.

אני מקווה שאתם מבינים את חומרת הבעיה, ושלא יהיו פה שמאלנים שיצאו נגד קצת אלימות על המגרש. מולם כל האמצעים כשרים. מצידי שנשלח בהם את פפה וראמוס ביחד. כשפער 10 הופך ל-4, וכשטילי הזלזאל מכוונים לתל אביב אסור להניד עפעף. לא ניתן לאף אחד להחזיק בשחקן הטוב בעולם. אנחנו המעצמה הגרעינית היחידה פה באזור, ברור? יש לנו את רונאלדו, ולא נפחד להשתמש בו. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, גם אם חייבים תדלוק אווירי במהלכה. הגלקטיקוס היחידים באזור יהיו אנחנו. ויהיה דם, הרבה דם.

חצי גמר ליגת האלופות, מסך שחור

אז ככה, הרשת קצת געשה ורעשה בעניין אי השידור של צ'לסי וברצלונה. דורפן כותב פוסט נהדר על דרוגבה ולוינטל מתרפק על השידור באינטרנט של המשחק.  אני אישית שמח שיותר אנשים רואים ספורט ברשת, נורא כיף כאן! אבל כנראה שזה לא כזה קונצנזוס כמו שזה נשמע, אז בואו ננסה לבחון את כל הפרשה דרך עיניים של בחינה באזרחות(ואם יש פה תלמידים שזה עוזר להם לפני הבגרות אז אדרבא).

כשבאים לבחון חוק מסויים, בוחנים אותו קודם כל בהיבט הפורמלי(ההיבט הפורמלי של שלטון החוק). חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה חוקק בשנת 1959, והוא אכן אוסר על עינוגים ציבוריים ומחייב תכנים הולמים בשידורי הרדיו ובבתי השעשועיים.(אכן חוק משנת תשי"ט). מהבחינה הפורמלית, הוא עבר את כל ההכשרים שחוק עובר בכנסת ישראל כפי שנהוג במדינה דמוקרטית. ככה שהוא כשר. עכשיו, השאלה היא האם הוא רלוונטי,מוסרי ומידתי.כך נידה אם הוא ראוי במישור הלאומי.

בשביל לענות על השאלות האלו נצטרך להתסכל עמוק יותר בתוך החוק. נצטרך לבחון את המטרה שלשמה חוקק, כלומר את שאיפת המחוקק. ומה היא הייתה? הנצחת זכר השואה והשריית סוג של עצב ממלכתי כפוי במרחב הציבורי.

השאיפה הזאת יכולה להתקיים (אולי) בשנות ה-50, במאה ה-21 קצת פחות. כי במאה ה-21 יש עושר של מקורות מידע, ועושר של אפשרויות. יצאנו מכלא החברה ממוקדת המטרה והפכנו לחברה פלורליסטית. יש לנו טלוויזיה זרה, רדיו לוויני ואינטרנט מלא כרימון. מי בכלל צריך בתי קפה כשלכל אחד יש היום מכונת קפה מאיטליה? יש כמה מיזנטרופים יהודים בניו יורק שחיים נהדר בלי לצאת מהבית בכלל, לא רק בימי זיכרון למיניהם. בעצם, גל מי שצפה אתמול במשחק לא עבר על החוק אבל הוא עבר על שאיפת המחוקק. המחוקק היה רואה בהתנהגות הזו פסולה, גם אם אין באפשרותו למנוע אותה. החוק לא הצליח, ולא יכל להצליח למנוע דבר כזה, ועל כן הוא באמת לא רלוונטי.

אבל האם הוא מוסרי? הגבלה של חופש הפרט והחירות האבסולוטית של בני אדם היא מתרחשת כל הזמן. כל מערכת חוקים, כל מדינה וכל חברה מגבילה את החברים בה. רוסו דיבר על כך באמנה החברתית בטענה שהאדם מחליט להגביל את עצמו למען טובתו האישית העתידית(לדוגמה, אני מוכן לציית לחוקי הרמזור האדום שמגבילים אותי מהחירות שלי לנסוע בכביש איך שאני רוצה כי אני מעוניין שגם נהג המשאית שמאחוריי באיילון ישמור עליהם ולא יפגע בי). הבעייה שבשיח זכויות אדם, הגבלה של זכות אדם צריכה להיעשות רק אל מול פגיעה בזכות טבעית אחרת. לדוגמה, איסור על צפייה בפורנוגרפיית ילדים (בחלק מהמקומות אפילו במדיה מצויירת) נעשה על מנת להגן על הזכות לחיים וביטחון והזכות לכבוד של אותם ילדים. אבל על איזו זכות אנחנו מגינים במקרה הזה, וחשוב יותר, של מי? אני רואה את המקרה הזה בתור זכות לכבוד, אבל לא של אדם פרטי כי אם של "חברה". השאלה היא, האם לחברה יש זכויות אדם. חברה אנושית כמובן, מורכבת מהרבה פרטים אנושיים שלהם זכויות אדם. אבל האם ניתן לעשות מכך את ההיקש ולהסיק שגם לחברה כולה יש זכויות משלה. האם הישראלים היו נפגעים אישית מאי כיבוד יום השואה? שיח זכויות אדם מוביל אותנו למבוי מעט סתום, מתוך שאלה האם אכן חברה יכולה לדרוש זכויות של בני אדם.

 

את המוסריות של החוק לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי באמצעות שיח זכויות אדם, ויש לפנות לעקרון דמוקרטי אחר, עקרון הפלורליזם. הנצחת השואה וזיכרונה היא מטרה ראויה בעיניי כולם. אבל החוק הזה לא רק מחייב הנצחה וזיכרון, הוא גם חייב אופי מסויים של הנצחה וזיכרון. הוא ארכאי מהבחינה הזו, שמדובר בחוק אבסולוטי בעולם פלורליסטי. אנחנו חיים בחברה פלורליסטית, שמעוצבת על ידינו והטעם שלנו-במוסיקה, בלבוש, באהבה. החוק הזה הוא שריד מימים שקבעו לנו-איזו מוסיקה לשמוע, איך להתלבש ומתי להיות עצוב. אבל מצד שני יש לזכור, כי  "מותר" לחברה לקבוע ולהחליט ולנכס על ימי אבל ושמחה לאומיים .הדרישה לשדר את המשחק בישראל, היא דרישה להכיל את עקרון הפלורליזם על יום השואה. להעניק לכל אדם את הזכות לבחור כיצד, ואולי אפילו אף מתי, לנהל את יום השואה הפרטי שלו. יש לזכור שבדמוקרטיה קיימת הגבלה לפלורילזם והיא הקונצנזוס. הקונצנזוס הוא עמוד הטווח של החברה, הערכים הבסיסיים, כללי המשחק, ואף האירועים והמועדים שמגדירים את החברה והמדינה בתור עצמה. מכך עולה, ששאלת כיבוד החוק אינה שאלה משפטית בעלת גוון של זכויות אדם אלא שאלה בעלת אופי חברתי-סוציאלי.

בחינה חברתית של החוק אכן תראה שהוא עמוק בתוך הקונצנזוס הישראלי. התהליך החד שעברה ישראל, ממצב של חברה מגוייסת לחברה פלורליסטית טלטל את אמות הסיפים שהחזיקו את הקונצנזוס הישראלי מאוחד. רוב הפרות הקדושות כבר מזמן הפכו לבשר במנגל של יום העצמאות. נראה ששלושה ימים שרדו את הטלטלה הזאת וכל אחד מהם אכן מתקשר באופן שונה לזהות היהודית של הישראלים-יום כיפור, יום השואה ויום הזיכרון/עצמאות. יום כיפור מתקשר לזהות הדתית של הישראלים היהודים. במישור ההיסטורי, הוא מזכיר לתרבות שלנו את את הסיבה הראשונית וההיולית להמצאותינו בלבנט. הקשר של עם ישראל עם תורת ישראל הוא הקשר שבזכותו יהודים נמצאים היום בארץ ישראל. הוא מחזיר אותנו לעבר הרחוק שלנו ולתקופת התנ"ך ובתי המקדש. יום הזיכרון/עצמאות מתקשר לזהות הלאומית-ציונית שלנו. הוא מתקשר עבורינו להווה ולעתיד שלנו במדינה, לשאיפות ולהצלחות שלנו במסגרת הלאומית. יום השואה מתקשר לזהות האתנית הייחודית של היהודים, למעמד שלנו בתור עם נפרד במשפחת העמים. במישור ההיסטורי, הוא מתקשר עבורינו עם ההיסטוריה הקרובה ותקופת הגולה. קיימים ימים אחרים שמנסים לנכס לעצמם מעמד לאומי בקונצנזוס, כגון יום ירושלים וט' באב. בינתיים הם לא מצליחים.

כך שיום השואה הוא אכן בקונצנזוס. הקונצנזוס, מעצם הגדרתו מדיר אנשים מתוכו. אם אתה לא בקונצנזוס, אתה בבעייה. תפקידה של המדינה ומערכת החוקים שלה לדאוג, שעל אף ההדרה, הפגיעה במי שלא נמצא בקונזצנזוס תהייה מינימלית. כלומר עולה שאלת המידתיות של החוק.

והאם הוא מידתי? החוק אכן מונע תענוגות ושעשועים, אך רק במרחב הציבורי. כלומר, הוא משאיר את מעונות הפרטי של האדם לרוחו. הוא לא עריצי, מכיוון שהוא אינו מנהל משטרת מחשבות והתנהגות פרטנית אלא אך ורק ציבורית. הוא  גם תחום בזמן קצר, של כ-24 שעות. מכל הבחינות, מדובר בפגיעה מידתית בלבד.

בחזרה לחוק. קודם כל ראינו שהוא חוקי. הוא אכן לא רלוונטי לתקופה, ומכאן המרמור שעולה ממנו. המוסריות של החוק נמצאת במקום מעורער, על אף שהוא מידתי, משום שהוא לא נשען על שיח זכויות אדם אלא על קונצזנוס בלבד. על חודו של קול, בדקה ה-90, מה שנקרא. הבעייה עם קונצזנוס היא שיש לזכור שהוא נמצא כל הזמן בתהליכי שינוי. הדרישה כיום לכבד את החוק היא מוסרית, מכיוון שהיום כנראה שעדיין ברוב. אבל גם הדרישה לא לכבד אותו היא מוסרית, מכיוון שכל הזמן יש לבדוק האם דה פקטו הקונצנזוס סביבו נשמר. והאם במקרה הספציפי הזה, של אי שידור משחק  חצי גמר של ליגת האלופות הקונזצנוס נשמר. כל עוד התשובה לשאלה זאת היא כן, אז החוק ראוי. מרגע שהיא תהייה לא, הוא כבר לא יהיה.

אין עוד מלבדו

אם חיפשתם, ואולי גם אם לא, אז טקסט שלי על רונאלדו הופיע בדה באזר. שזה ממש ממש סופר אולטרה מגניב.

אין עוד מלבדו

רוברטו די מטאטאו

צ'לסי נראית רע. זה סוג של אנדרסטייטמנט העונה, אבל זה גם מדאיג. צ'לסי מדשדשת עכשיו במקום ה-6, מקום בו היא לא בילתה מאז סיום עונת 2001-02. אבדן מקום בליגת האלופות יהיה אכזרי, אולי לא אכזרי כמו לקבוצות שתלויות לחלוטין בכספים וביוקרה של המפעל, אבל אכזרי. השאלה היא איך במקום לטפס לליגת האלופות, בזכות ההיחלשות המשמעותית של טוטנהאם בשבועות האחרונים, שכמעט מבקשת מאיתנו לקחת ממנה את המקום ה-4, הקבוצה משקיפה על ניוקאסל מלמטה.

המטאטא

נחוץ טאטוא בעמדת המאמן בצ'לסי

התשובה לפי דעתי נאוצה גם במאמן הזמני שעל הקווים. הניצחון על נאפולי ושני הניצחונות הכפולים על בנפיקה שכנעו כאילו יש קבוצה בלונדון. אבל אין. גם ה4-1, בטח צמד המשחקים ברבע הגמר, היו נרפים ביותר. אין מחץ בהתקפה כלל וכלל, אין אפילו השתלטות מדודה על מרכז השדא. יש בעיקר הרבה מאוד מזל בהגנה. למה? כי המאמן נותן אשראי לשחקנים תמוהים(קאלו?! עדיף להביא לו אוסקר למחמיצן סדרתי כבר עכשיו. מיקל?!), ומצד שני כמעט והפסיק את האשראי שניתן לדם החדש בקבוצה. דניאל סטארידג' שהיה נהדר בפתיחת העונה פשוט כבוי, וגם השימוש באוריל רומאו פסק לחלוטין. חואן מאטה נראה צל של עצמו. אם היינו רצים בצמרת, זה היה מתקבל, אבל אנחנו מדדים בשיפולי הענקים.

השיפור שחל בקבוצה הוא לא בזכות המאמן. הוא בזכות לוח משחקים מעט נוח שזכינו לו, והכי חשוב, בזכות פטר צ'ך. השוער, שהיה קטסטרופלי לפני פיטוריו של ויאש בואש חזר לרמתו העולמית. עם פטר בשער, ובזכות השקט בהגנה, צ'לסי מצליחה להתייצב בבינוניות שלה. הבעייה שדרכנו במקום והתחלנו להלחם על גביעים במקום להגיע להישגים דרך הליגה. בקיצור, הפכנו להיות ליברפול. כשרואים איפה היא היום, השאלה אם דווקא שם אנחנו רוצים להיות.

חבל שלא הובא מאמן אמיתי ישר אחרי שהבואש פוטר. יש מאמנים טובים בשוק, שהיו מוכנים לקחת קבוצה פצועה ולעשות איתה דברים יפים. אני שמח שאברמוביץ' מצהיר שתפקיד המאמן ישתנה בשנה הבאה, ומקווה שיש הבנה בהנהלה של צ'לסי שאם המועדון רוצה להשאר רלוונטי בשנים הבאות באנגליה הכסף לא יספיק(למרות שהוא מאוד חשוב). צריך שיטה, צריך מאמן שרץ כמה שנים, צריך להחיות את היפייפייה הכחולה.