קטגוריה: פוליטיקה

ערב יום העצמאות-המשטרה כיתרה את משרדי עמותת זוכרות

 

בעוד המון עם ישראל חוגג את ערב יום העצמאות ברחובות, ביקשו פעילי עמותת זוכרות, הפועלת להעמיק את המודעות הציבורית לנכבה לקיים טקס זיכרון לנכבה, האסון הלאומי הערבי. המשטרה, שידעה על האירוע מראש, הגיע למשרדי הארגון על מנת למנוע את הדבר. במשך כ-ארבע שעות כיתרו כוחות של המשטרה והיס"מ את משרדי העמותה ברחוב אבן גבירול וכלאו את הפעילים בפנים. בסביבות השעה 22 הגיעו השוטרים למשרדים וכיתרו את היציאות, הקדמית והאחורית, לרחוב. השוטרים דרשו מהפעילים, ביניהם כמה קשישים, להעביר אליהם תעודות זהות, חומרים של הארגון ולעבור חיפוש אם ברצונם לצאת, וכי מי מהם שלא יעשה כך ייעצר באופן מיידי בעוון הפרה לסדר הציבורי. כשאחד מפעילי הארגון, קשיש מופלג בגילו דרש לצאת ושאל-"למה את כולא אותי? תן לי לצאת", תוך הפניית תשומת הלב לכך שהוא לא ביצע עבירה. תשובת השוטרים הייתה ברורה-"אתה לא יוצא". למקום הגיעה עורכת הדין גבי לסקי אשר טענה בפני השוטרים כי מדובר בכליאת שווא. כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא-כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיזיים או על ידי הופעה כבעל-סמכות. בסביבות השעה 02 בלילה עובדי העירייה הגיעו לאסוף את המחסומים והשוטרים נאלצו לשחרר את הפעילים.

נעצר לאחר שקרא שמות של כפרים ערביים

במקום התקהלו אנשי שמאל נוספים והחלה מחאה ספונטנית אל מול פעולת המשטרה. במהלך ההתקהלות, בה צילמו אנשים את הנעשה, דרשו השוטרים תעודות זהות מהאנשים וטענו כי הם חשודים בהפרת הסדר הציבורי מכיוון שהם מצלמים את האירוע. בשיא ההפגנה, הקריא אחד הפעילים את שמות הכפרים הערביים שהיו בתחום השיפוט של העיר תל אביב יפו לפני 1948. הוא קרא-"..לא נושאים פצצות ולא מטעני חבלה ולא טילים, הם רק נושאים שלטים של ההיסטוריה של יפו." בתגובה פנו אליו השוטרים, הבהירו לו כי הוא מפר את הסדר הציבורי ועצרו אותו. בעוד השוטרים עוצרים אותו הוא המשיך לקרוא בשמות הכפרים, ובעת הכנסתו למכונית המשטרה צעק-"ברוכים הבאים לדמוקרטיה הישראלית".

תיאטרון האבסורד הזה כל כך מכעיס אותי, כל כך מקומם. לכלוא אנשים, רק כי אתה הם חושבים בניגוד אלייך. למנוע מאדם לבטא את עצמו, רק כי מה שהוא מבטא מעלה את חמתך. בפעם הממש ראשונה, הרגשתי שאני אכן חי במדינה פוטיניסטית. אני אגיד את זה באופן חריף יותר-אם טענת המשטרה נכונה, ואכן שלוות הסדר הציבורי הישראלי תופר בגלל איזה 5 פעילים בת"א, אז לסדר הציבורי הזה אין זכות קיום.

מודעות פרסומת

חצי גמר ליגת האלופות, מסך שחור

אז ככה, הרשת קצת געשה ורעשה בעניין אי השידור של צ'לסי וברצלונה. דורפן כותב פוסט נהדר על דרוגבה ולוינטל מתרפק על השידור באינטרנט של המשחק.  אני אישית שמח שיותר אנשים רואים ספורט ברשת, נורא כיף כאן! אבל כנראה שזה לא כזה קונצנזוס כמו שזה נשמע, אז בואו ננסה לבחון את כל הפרשה דרך עיניים של בחינה באזרחות(ואם יש פה תלמידים שזה עוזר להם לפני הבגרות אז אדרבא).

כשבאים לבחון חוק מסויים, בוחנים אותו קודם כל בהיבט הפורמלי(ההיבט הפורמלי של שלטון החוק). חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה חוקק בשנת 1959, והוא אכן אוסר על עינוגים ציבוריים ומחייב תכנים הולמים בשידורי הרדיו ובבתי השעשועיים.(אכן חוק משנת תשי"ט). מהבחינה הפורמלית, הוא עבר את כל ההכשרים שחוק עובר בכנסת ישראל כפי שנהוג במדינה דמוקרטית. ככה שהוא כשר. עכשיו, השאלה היא האם הוא רלוונטי,מוסרי ומידתי.כך נידה אם הוא ראוי במישור הלאומי.

בשביל לענות על השאלות האלו נצטרך להתסכל עמוק יותר בתוך החוק. נצטרך לבחון את המטרה שלשמה חוקק, כלומר את שאיפת המחוקק. ומה היא הייתה? הנצחת זכר השואה והשריית סוג של עצב ממלכתי כפוי במרחב הציבורי.

השאיפה הזאת יכולה להתקיים (אולי) בשנות ה-50, במאה ה-21 קצת פחות. כי במאה ה-21 יש עושר של מקורות מידע, ועושר של אפשרויות. יצאנו מכלא החברה ממוקדת המטרה והפכנו לחברה פלורליסטית. יש לנו טלוויזיה זרה, רדיו לוויני ואינטרנט מלא כרימון. מי בכלל צריך בתי קפה כשלכל אחד יש היום מכונת קפה מאיטליה? יש כמה מיזנטרופים יהודים בניו יורק שחיים נהדר בלי לצאת מהבית בכלל, לא רק בימי זיכרון למיניהם. בעצם, גל מי שצפה אתמול במשחק לא עבר על החוק אבל הוא עבר על שאיפת המחוקק. המחוקק היה רואה בהתנהגות הזו פסולה, גם אם אין באפשרותו למנוע אותה. החוק לא הצליח, ולא יכל להצליח למנוע דבר כזה, ועל כן הוא באמת לא רלוונטי.

אבל האם הוא מוסרי? הגבלה של חופש הפרט והחירות האבסולוטית של בני אדם היא מתרחשת כל הזמן. כל מערכת חוקים, כל מדינה וכל חברה מגבילה את החברים בה. רוסו דיבר על כך באמנה החברתית בטענה שהאדם מחליט להגביל את עצמו למען טובתו האישית העתידית(לדוגמה, אני מוכן לציית לחוקי הרמזור האדום שמגבילים אותי מהחירות שלי לנסוע בכביש איך שאני רוצה כי אני מעוניין שגם נהג המשאית שמאחוריי באיילון ישמור עליהם ולא יפגע בי). הבעייה שבשיח זכויות אדם, הגבלה של זכות אדם צריכה להיעשות רק אל מול פגיעה בזכות טבעית אחרת. לדוגמה, איסור על צפייה בפורנוגרפיית ילדים (בחלק מהמקומות אפילו במדיה מצויירת) נעשה על מנת להגן על הזכות לחיים וביטחון והזכות לכבוד של אותם ילדים. אבל על איזו זכות אנחנו מגינים במקרה הזה, וחשוב יותר, של מי? אני רואה את המקרה הזה בתור זכות לכבוד, אבל לא של אדם פרטי כי אם של "חברה". השאלה היא, האם לחברה יש זכויות אדם. חברה אנושית כמובן, מורכבת מהרבה פרטים אנושיים שלהם זכויות אדם. אבל האם ניתן לעשות מכך את ההיקש ולהסיק שגם לחברה כולה יש זכויות משלה. האם הישראלים היו נפגעים אישית מאי כיבוד יום השואה? שיח זכויות אדם מוביל אותנו למבוי מעט סתום, מתוך שאלה האם אכן חברה יכולה לדרוש זכויות של בני אדם.

 

את המוסריות של החוק לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי באמצעות שיח זכויות אדם, ויש לפנות לעקרון דמוקרטי אחר, עקרון הפלורליזם. הנצחת השואה וזיכרונה היא מטרה ראויה בעיניי כולם. אבל החוק הזה לא רק מחייב הנצחה וזיכרון, הוא גם חייב אופי מסויים של הנצחה וזיכרון. הוא ארכאי מהבחינה הזו, שמדובר בחוק אבסולוטי בעולם פלורליסטי. אנחנו חיים בחברה פלורליסטית, שמעוצבת על ידינו והטעם שלנו-במוסיקה, בלבוש, באהבה. החוק הזה הוא שריד מימים שקבעו לנו-איזו מוסיקה לשמוע, איך להתלבש ומתי להיות עצוב. אבל מצד שני יש לזכור, כי  "מותר" לחברה לקבוע ולהחליט ולנכס על ימי אבל ושמחה לאומיים .הדרישה לשדר את המשחק בישראל, היא דרישה להכיל את עקרון הפלורליזם על יום השואה. להעניק לכל אדם את הזכות לבחור כיצד, ואולי אפילו אף מתי, לנהל את יום השואה הפרטי שלו. יש לזכור שבדמוקרטיה קיימת הגבלה לפלורילזם והיא הקונצנזוס. הקונצנזוס הוא עמוד הטווח של החברה, הערכים הבסיסיים, כללי המשחק, ואף האירועים והמועדים שמגדירים את החברה והמדינה בתור עצמה. מכך עולה, ששאלת כיבוד החוק אינה שאלה משפטית בעלת גוון של זכויות אדם אלא שאלה בעלת אופי חברתי-סוציאלי.

בחינה חברתית של החוק אכן תראה שהוא עמוק בתוך הקונצנזוס הישראלי. התהליך החד שעברה ישראל, ממצב של חברה מגוייסת לחברה פלורליסטית טלטל את אמות הסיפים שהחזיקו את הקונצנזוס הישראלי מאוחד. רוב הפרות הקדושות כבר מזמן הפכו לבשר במנגל של יום העצמאות. נראה ששלושה ימים שרדו את הטלטלה הזאת וכל אחד מהם אכן מתקשר באופן שונה לזהות היהודית של הישראלים-יום כיפור, יום השואה ויום הזיכרון/עצמאות. יום כיפור מתקשר לזהות הדתית של הישראלים היהודים. במישור ההיסטורי, הוא מזכיר לתרבות שלנו את את הסיבה הראשונית וההיולית להמצאותינו בלבנט. הקשר של עם ישראל עם תורת ישראל הוא הקשר שבזכותו יהודים נמצאים היום בארץ ישראל. הוא מחזיר אותנו לעבר הרחוק שלנו ולתקופת התנ"ך ובתי המקדש. יום הזיכרון/עצמאות מתקשר לזהות הלאומית-ציונית שלנו. הוא מתקשר עבורינו להווה ולעתיד שלנו במדינה, לשאיפות ולהצלחות שלנו במסגרת הלאומית. יום השואה מתקשר לזהות האתנית הייחודית של היהודים, למעמד שלנו בתור עם נפרד במשפחת העמים. במישור ההיסטורי, הוא מתקשר עבורינו עם ההיסטוריה הקרובה ותקופת הגולה. קיימים ימים אחרים שמנסים לנכס לעצמם מעמד לאומי בקונצנזוס, כגון יום ירושלים וט' באב. בינתיים הם לא מצליחים.

כך שיום השואה הוא אכן בקונצנזוס. הקונצנזוס, מעצם הגדרתו מדיר אנשים מתוכו. אם אתה לא בקונצנזוס, אתה בבעייה. תפקידה של המדינה ומערכת החוקים שלה לדאוג, שעל אף ההדרה, הפגיעה במי שלא נמצא בקונזצנזוס תהייה מינימלית. כלומר עולה שאלת המידתיות של החוק.

והאם הוא מידתי? החוק אכן מונע תענוגות ושעשועים, אך רק במרחב הציבורי. כלומר, הוא משאיר את מעונות הפרטי של האדם לרוחו. הוא לא עריצי, מכיוון שהוא אינו מנהל משטרת מחשבות והתנהגות פרטנית אלא אך ורק ציבורית. הוא  גם תחום בזמן קצר, של כ-24 שעות. מכל הבחינות, מדובר בפגיעה מידתית בלבד.

בחזרה לחוק. קודם כל ראינו שהוא חוקי. הוא אכן לא רלוונטי לתקופה, ומכאן המרמור שעולה ממנו. המוסריות של החוק נמצאת במקום מעורער, על אף שהוא מידתי, משום שהוא לא נשען על שיח זכויות אדם אלא על קונצזנוס בלבד. על חודו של קול, בדקה ה-90, מה שנקרא. הבעייה עם קונצזנוס היא שיש לזכור שהוא נמצא כל הזמן בתהליכי שינוי. הדרישה כיום לכבד את החוק היא מוסרית, מכיוון שהיום כנראה שעדיין ברוב. אבל גם הדרישה לא לכבד אותו היא מוסרית, מכיוון שכל הזמן יש לבדוק האם דה פקטו הקונצנזוס סביבו נשמר. והאם במקרה הספציפי הזה, של אי שידור משחק  חצי גמר של ליגת האלופות הקונזצנוס נשמר. כל עוד התשובה לשאלה זאת היא כן, אז החוק ראוי. מרגע שהיא תהייה לא, הוא כבר לא יהיה.

על אגדת הפינקוושינג

פינקוושינג (PinkWahsing) הן מכלול של טענות המציינות כי ישראל "מנצלת" את יחסה ההוגן כלפיי הלהט"בים על מנת לחפות על הפרות זכויות אדם בשטחים. בחסות אותו פינקוושינג, מבקשים ארגונים פרו פלסטינים למנוע ממנהיגי קהילה גאה ישראליים להפגש עם עמיתיהם האמריקאיים, ולאחרונה אף ניסו למנוע כנס של הקהילה שיוקדש לישראל. לכך אני מתנגד גם במישור האידאולוגי וגם במישור הפרקטי.

במישור האידאולוגי, האינטלקטואלי גרידא, אני "מעדיף" כיבוש נאור שמכריח אוכלוסייה להעניק זכויות אדם מלאות מאשר מדינה שקמה על בסיס זכות להגדרה עצמית ושוללת זכויות כאלו. במידה מסויימת, אם כבר קיים פינקוושינג לכיוון השני(בלוושינג?), שבו מדינות ערב מנצלות את הסכסוך להפניית אש מהעובדה שהן מקיימות עריצות טוטליטארית. אם גזע של חייזרים היה פולש לכדור הארץ ומכריח את כולנו לחיות בכבוד ובסובלנות אחד כלפיי השני ולוותר על מדינות הלאום המפרידות בינינו, אני חושב שהייתי המאושר באדם. אבל זה כמובן רק ויכוח אידאולוגי, שבין החירות האישית לחירות הפוליטית. ישראל לא מקיימת כיבוש נאור בעזה ובגדה,נהפוך הוא, והיא אינה שם על מנת להגן על זכויות הקהילה של רמאללה.
במישור הפרקטי, אני מתנגד להגדרה של פינקוושינג מכיוון שהיא מגמדת את ההישגים של הקהילה הלהט"בית והליברלית הישראלית. נכון שהחברה הזאת, כמו בכל מקום בעולם, מותקפת על ידי קנאות ושמרנות. אבל המצב בתל אביב, בחיפה, גם בירושלים ובבאר שבע הוא טוב. צעד אחד אחורה, שניים קדימה ועוד חצי סיבוב לצדדים, אבל קיימת התקדמות. ההתקדמות הזאת מגיעה בזכות הפעילים והפעילות, ומגיע להם לזכות בהכרה על כך. האם כנסים ודיונים שמשלבים עמותות, פעילים, ואנשי ממשל הם פסולים? הם החברה הישראלית פסולה מלהיות חלק ממשפחת העמים? פינקוושינג הוא בסך הכל עוד סוג של חרם על החברה הישראלית, ואני לא מאמין בחרמות ובעונשים קולקטיביים. אני לא מאמין שהישראלים צריכים לספוג אישית עונשים על הכיבוש, כמו שהפלסטינאים לא צריכים לספוג אישית עונשים על הטרור.
הפינקוושינג, כמו כל סוג של חרם מסתכם בראייה צרה של העולם. אם יש סכסוך בין שתי מדינות, בין שתי תפיסות או צדדים, אז חייבת להיות תפיסה נכונה ותפיסה שגויה. חייב להיות צד ראוי וצד לא ראוי. אם ישראל כובשת, אז סימן שלא יכולות להיות בה שום מעלות. אם הפלסטינאים נכבשים, סימן שהם סמל לתם ולטוהר. זאת מחשבה מנותקת מכל  מציאות, שמלמדת אותנו פעם אחר פעם שהאמת לא שייכת לאף אחד. שבכולנו יש גם מהרוע וגם מהטוב. אפשר להיות פרו פלסטיני ופרו ישראלי בו זמנית. זה אפילו הדבר הנכון לעשות.
הומולאומיות

מותר להיות גם גאה וגם פטריוט