ואו אני גרוע בלעדכן. קודם כל, טקסט שלי הופיע שוב בדה באזר-הפעם ביקורת על סרט איראני בשם "THIS IS NOT A FILM"  בבלוג של גרייזס. ונחזור לשטף העדכונים הרגיל, לקראת חצי גמר יורו 2012-טקסט מקדים שנכתב בשיתוף עם העורך הנפלא טום דננברג על גרמניה מול איטליה.

עדכונים

אז הנה הסיבות למה אנגליה לא תצליח, ולמה ארקיסן הדני דווקא כן.

2 מהיר ו-2 עצבני

לא אחד, אלא שני טקסטים שלי שעלו ביומיים האחרונים בשחקן ה-12. אחד  על נבחרת ספרד, והשני על נבחרת גרמניה.

טקסט חדש שלי בשחקן ה-12

והנה טקסט חדש דנדש שלי, על הכוכבת הדנית קרוליין ווזניאקי שמתפרסם בשחקן ה-12.

הריעו לשודדים

לשפשף את העיניים ולא להאמין. לרפרש פעמיים ולבדוק טוב טוב אם זה באמת נכון. אולימפיאקוס בגמר היורוליג. אולי זאת טעות כתיב, הכתב התבלבל והתכוון לפנא של זליקו ושאראס. לא לא, אלו באמת האדומים מפיראוס שישחקו בגמר באיסטנבול. מקום מצחיק פיראוס.

ממש באותו זמן שבאתונה פיתחו את הדבר הזה, נו, מתחיל בד' ונגמר לרוב ביחס רע למיעוטים, דמוקרטיה, וכתבו מחזות שישמשו בסיס לתרבות המערבית, בפיראוס גידלו מלח. מלח זה חשוב. תנסו להכין מרק עוף או קלח תירס חם בלי מלח-לא תצליחו, התוצאה לא תהייה מספקת. אתמול הכדורסל שאולימפיאקוס שיחקו נגד ברצלונה שאב מהמסורת העירונית. הוא היה בסיסי ויסודי, ממש כמו המלח. כשבאתונה החליטו להקים חומה סביב פיראוס היא הפכה לאחד מהנמלים החשובים בעולם העתיק. כשאולימפיאקוס החליטו לבנות חומה מסביב לסל שלהם, הכדורים כאילו ברחו החוצה. עם קמצוץ מזל, קיטון של תחמנות והמון לב כצפוי מיורדי ים. הריעו לשודדים.

את המקום שלהם בגמר, כמו את הדרך אליו, אולימפיאקוס גנבה מקבוצות טובות יותר. אם הייתם מספרים לאוהד שרוף, שדווקא בעונה שהכסף הפסיק לזרום באולם השלום והאחווה, ודווקא אחרי שאת שלב הבתים התחילה הקבוצה במאזן 1-3 ואת הטופ 16 עם שני הפסדים רצופים, שדווקא בעונה כזאת הם יהיו מרחק 40 דקות מהגביע הוא היה מגחך עליכם. בקושי סיכוי בסדרה נגד סיינה נתנו להם. חבורה צעירה, מקומית בעיקרה, שמובלת על ידי כוכב עם ים מטען רגשי להוכיח. המקרים האלו, או שמתפוצצים בטירוף על היריב, או שמתפוצצים בטירוף יותר גדול בפנים שלך.

בצד השני עמדה ברצלונה, שמלבד היותה המועדון השנוא עליי בכל הקיום האנושי, היא גם קבוצת ההגנה הטובה ביותר בעשור האחרון ביבשת. מכונת כדורסל מתוקתקת ומתקתקת. תשאלו את מכבי. כשהיא גילתה ברבע הראשון שהיא בפיגור שלא נמחק, המכונה לא התכוונה לוותר. וכמו במחזות היוונים, נראה היה שהגורל להפסיד רודף אחריי אולימפיאקוס, שאנחנו רק צריכים לחכות לדאוס אקס מאכינה, נניח איזה שתי שלשות של לה בומבה אחת אחריי השנייה, ואז הסדר הטבעי יוחזר. השלשה הגיעה, הסדר נתקע בפקקים. כי היוונים, הם בתורם לא וויתרו בעצמם, והמשיכו לרמות את הגורל. לגנוב עוד סל ונקודה, לעשוק עוד איזו החטאת עונשין לא אופיינית מהקטאלונים. גבורה ונחישות ניצחו את המשחק הזה יותר מעוד פוזשן של כדורסל.

זה נכון שלפעמים היה נראה, שמרוב ששתי הקבוצות רוצות לנצח, הברכיים קצת רועדות. האנדרלמוסיה מתחת לסלים של פאו חגגה, והיוונים איבדו עוד ועוד ריבאונדים ונקודות לידי התמנון של הגבוהים הספרדים. אבל דווקא את הכדור החוזר החשוב ביותר של המשחק, הכדור האחרון ברבע השני, הם הצליחו לקחת ולקלוע סל מהיר במקום לספוג אחד. היתרון נשמר. בסוף הרבע השלישי, כשהשניות האחרונות נקפו, שתי הקבוצות לא הצליחו לייצר נקודות.

היו דקות שברצלונה הידקה את הגנת הפלדה שלה והפכה לבלתי חדירה כמו בית ראש הממשלה . דקות שברצלונה שיחקה כדורסל שכאילו יצא מספר הדרכה למאמן המתחיל, מלא בסלים קלים, פשוטים וכואבים ליריב. אבל היו גם השלשות של פאפאניקולאו, והקזות הדם של ספאניוליס ואייסי לאו על הפרקט. כשהמומנטום מחליף צדדים כמו כדור לוהט, הפער הזה שבין להוביל ב-3 לבין הפחד לפגר ב-1 נשמר לאורך כל הזמן. זה היה משחק שמפסידים בגלל טעות, לא אחד שמנצחים בזכות הברקה.

ובכל זאת, בצער רב וביגון קודר, אולימפיאקוס הם הגיבורים הטראגיים של הערב הזה. מי שקרא קצת אנטיגונה למשל, יודע שמהגורל אי אפשר לברוח. בני אדם, אפילו אלים, הם בסך הכל כלי שחמט(והמון בהצלחה לבוריס גלפנד! אל אל ישראל!) עבורו. למה? כי הם הולכים לאכול וואחד תבוסה מול צסקא. אין להם סיכוי, פשוט אין להם סיכוי. כמו שלא היה להם במשך כל העונה 😉

ערב יום העצמאות-המשטרה כיתרה את משרדי עמותת זוכרות

 

בעוד המון עם ישראל חוגג את ערב יום העצמאות ברחובות, ביקשו פעילי עמותת זוכרות, הפועלת להעמיק את המודעות הציבורית לנכבה לקיים טקס זיכרון לנכבה, האסון הלאומי הערבי. המשטרה, שידעה על האירוע מראש, הגיע למשרדי הארגון על מנת למנוע את הדבר. במשך כ-ארבע שעות כיתרו כוחות של המשטרה והיס"מ את משרדי העמותה ברחוב אבן גבירול וכלאו את הפעילים בפנים. בסביבות השעה 22 הגיעו השוטרים למשרדים וכיתרו את היציאות, הקדמית והאחורית, לרחוב. השוטרים דרשו מהפעילים, ביניהם כמה קשישים, להעביר אליהם תעודות זהות, חומרים של הארגון ולעבור חיפוש אם ברצונם לצאת, וכי מי מהם שלא יעשה כך ייעצר באופן מיידי בעוון הפרה לסדר הציבורי. כשאחד מפעילי הארגון, קשיש מופלג בגילו דרש לצאת ושאל-"למה את כולא אותי? תן לי לצאת", תוך הפניית תשומת הלב לכך שהוא לא ביצע עבירה. תשובת השוטרים הייתה ברורה-"אתה לא יוצא". למקום הגיעה עורכת הדין גבי לסקי אשר טענה בפני השוטרים כי מדובר בכליאת שווא. כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא-כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיזיים או על ידי הופעה כבעל-סמכות. בסביבות השעה 02 בלילה עובדי העירייה הגיעו לאסוף את המחסומים והשוטרים נאלצו לשחרר את הפעילים.

נעצר לאחר שקרא שמות של כפרים ערביים

במקום התקהלו אנשי שמאל נוספים והחלה מחאה ספונטנית אל מול פעולת המשטרה. במהלך ההתקהלות, בה צילמו אנשים את הנעשה, דרשו השוטרים תעודות זהות מהאנשים וטענו כי הם חשודים בהפרת הסדר הציבורי מכיוון שהם מצלמים את האירוע. בשיא ההפגנה, הקריא אחד הפעילים את שמות הכפרים הערביים שהיו בתחום השיפוט של העיר תל אביב יפו לפני 1948. הוא קרא-"..לא נושאים פצצות ולא מטעני חבלה ולא טילים, הם רק נושאים שלטים של ההיסטוריה של יפו." בתגובה פנו אליו השוטרים, הבהירו לו כי הוא מפר את הסדר הציבורי ועצרו אותו. בעוד השוטרים עוצרים אותו הוא המשיך לקרוא בשמות הכפרים, ובעת הכנסתו למכונית המשטרה צעק-"ברוכים הבאים לדמוקרטיה הישראלית".

תיאטרון האבסורד הזה כל כך מכעיס אותי, כל כך מקומם. לכלוא אנשים, רק כי אתה הם חושבים בניגוד אלייך. למנוע מאדם לבטא את עצמו, רק כי מה שהוא מבטא מעלה את חמתך. בפעם הממש ראשונה, הרגשתי שאני אכן חי במדינה פוטיניסטית. אני אגיד את זה באופן חריף יותר-אם טענת המשטרה נכונה, ואכן שלוות הסדר הציבורי הישראלי תופר בגלל איזה 5 פעילים בת"א, אז לסדר הציבורי הזה אין זכות קיום.

לעצור את הגרעין של ברצלונה

אחיי האדונים, בני מלכים, סבלנו מספיק. בשנים האחרונות אנו רואים איך שלטון הפלדה שקנינו בעמל רב, בניצחונות צבאיים מזהירים ובעזרת גנרלים מהוללים מתחיל להתפרק. אני קורא לכם ולעולם כולו לפעול במהרה. כבר אמר מי שאמר, אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז זה בטח לא פרעוש. את זכותנו על האדמה הזאת קנינו בדם ויזע, בשיבה מחדש האדירה אל נחלת אבותינו שנלקחה ונחמסה על ידי שבטי המדבר. ואני מזהיר, כמו שהזהרתי בעבר, השנה היא 1974והשחקן הזה הוא קרויף.

אנו נלחמים מול אויב עיקש שלא ישקוט עד שישמיד אותנו. המשוגעים האלו מתעצמים ומתעצמים, הכסף זורם שם כמו נפט. עוד מתקן העשרה, עוד צנטריפוגה, עוד חלק מהפאזל. ייבוא ישיר של חלקים משבדיה, וכשזה לא עובד הם קונים את מיטב התוצרת המקומית להתקפה. גם את ההגנה הם לא שוכחים, סוללת טילי נ"מ מתולתלת מגינה להם על קו השער. איך אפשר לבקע מערך כזה? אם מישהו יכול, רק אנחנו יכולים. לא האמריקאים ולא הפחדנים ממנצ'סטר. שיישארו להתעסק בפוליטיקה הפנימית שלהם, אפילו את האופוזיציה מבית הם לא מסוגלים להביס. רק אנחנו, רק עלינו מוטלת המשימה לעצור את הטירוף של הגמד שמשגע את העולם.

אנחנו עושים ככל שאנחנו יכולים. מכינים את הציבור שקל זה לא יהיה, אבידות בעורף חייבים לספוג. למזלנו יש לנו שוער שמוכן לעבור קצת השפלות בדרך אל האושר. הם בנו את מכונת המלחמה שלהם בשקט מופתי, הפכו לאימפריה בלי ששמנו לב. הרי משנות ה70 מדברים עליהם, מאז שאותו אדם שינה את המציאות שלהם לנצח. אבל עד לאחרונה הם שמרו את העוינות שלהם על אש נמוכה. פתאום הכול התפוצץ. כמות כזאת של כישרון בקבוצה אחת, כמות כזאת של סיכון במדינה אחת. כסף, נשק, חוליית קישור מבריקה, חיל ים מפחיד, 6 תארים בעונה אחת. נרדמנו בשמירה. והם לא כמו שאר האויבים, הפלסטינים או הבאסקים שסתם עסוקים בטרור כל הזמן. שאר המדינות שמסביבנו, הקבוצות שדולקות אחרינו, אנחנו יודעים שזה סתמי. גם אם הם ימתחו אותנו עד מחזור הסיום, הם תמיד ימצאו דרך לדפוק את זה. אבל אלו, חיות, מזל שהם לא היו בסביבה ב73. אסור לתת להם חצי אצבע מחשש שייקחו את כל היד.

הם פוגעים לנו בבטן הרכה. 9 גביעי אירופה שלנו מחווירים בארון. אתם יודעים שאנחנו, המועדון הכי פופולארי בעולם, בהיסטוריה, נזר הבריאה מהבירה רק מקום שני בפייסבוק?  28 מיליון לייקים יש להם, ולנו בקושי 26. עקפו אותנו בסיבוב. איך הם מעזים, לייחצן את עצמם ככה כלפיי חוץ עם כוחות אל-קודס. אנחנו, אנחנו עם הסגולה, הם חיקוי דהוי של המקור. נכנסו ללבנון והקימו להם שם מחתרת. רגע, מה קרה? לא שמעתם על צד"ל, לא שמעתם על בשיר ג'ומייל? אנחנו היינו פה קודם חבר'ה. אבל איפה צד"ל ואיפה חיזבאללה. 3 גביעי אלופות ב5 שנים, איך הם לא מתביישים. אירופה היא השטח שלנו, ולנו הם משאירים את גביע המלך. זין על גביע המלך, זין על מקום שני בפייסבוק, זין שהם היו במונדיאל ב2006 ואנחנו תקועים עם זיכרונות משפיגלר. זה כאילו שהקליפרס יצליחו יותר מהלייקרס. מוסרים לי באוזנייה שאם גם זה יקרה השנה, אני מבטיח לכם שנתקוף, בזעם נתקוף. יש גבול לכמה אפשר לטלטל את אמות הסיפים.

אני מקווה שאתם מבינים את חומרת הבעיה, ושלא יהיו פה שמאלנים שיצאו נגד קצת אלימות על המגרש. מולם כל האמצעים כשרים. מצידי שנשלח בהם את פפה וראמוס ביחד. כשפער 10 הופך ל-4, וכשטילי הזלזאל מכוונים לתל אביב אסור להניד עפעף. לא ניתן לאף אחד להחזיק בשחקן הטוב בעולם. אנחנו המעצמה הגרעינית היחידה פה באזור, ברור? יש לנו את רונאלדו, ולא נפחד להשתמש בו. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, גם אם חייבים תדלוק אווירי במהלכה. הגלקטיקוס היחידים באזור יהיו אנחנו. ויהיה דם, הרבה דם.

חצי גמר ליגת האלופות, מסך שחור

אז ככה, הרשת קצת געשה ורעשה בעניין אי השידור של צ'לסי וברצלונה. דורפן כותב פוסט נהדר על דרוגבה ולוינטל מתרפק על השידור באינטרנט של המשחק.  אני אישית שמח שיותר אנשים רואים ספורט ברשת, נורא כיף כאן! אבל כנראה שזה לא כזה קונצנזוס כמו שזה נשמע, אז בואו ננסה לבחון את כל הפרשה דרך עיניים של בחינה באזרחות(ואם יש פה תלמידים שזה עוזר להם לפני הבגרות אז אדרבא).

כשבאים לבחון חוק מסויים, בוחנים אותו קודם כל בהיבט הפורמלי(ההיבט הפורמלי של שלטון החוק). חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה חוקק בשנת 1959, והוא אכן אוסר על עינוגים ציבוריים ומחייב תכנים הולמים בשידורי הרדיו ובבתי השעשועיים.(אכן חוק משנת תשי"ט). מהבחינה הפורמלית, הוא עבר את כל ההכשרים שחוק עובר בכנסת ישראל כפי שנהוג במדינה דמוקרטית. ככה שהוא כשר. עכשיו, השאלה היא האם הוא רלוונטי,מוסרי ומידתי.כך נידה אם הוא ראוי במישור הלאומי.

בשביל לענות על השאלות האלו נצטרך להתסכל עמוק יותר בתוך החוק. נצטרך לבחון את המטרה שלשמה חוקק, כלומר את שאיפת המחוקק. ומה היא הייתה? הנצחת זכר השואה והשריית סוג של עצב ממלכתי כפוי במרחב הציבורי.

השאיפה הזאת יכולה להתקיים (אולי) בשנות ה-50, במאה ה-21 קצת פחות. כי במאה ה-21 יש עושר של מקורות מידע, ועושר של אפשרויות. יצאנו מכלא החברה ממוקדת המטרה והפכנו לחברה פלורליסטית. יש לנו טלוויזיה זרה, רדיו לוויני ואינטרנט מלא כרימון. מי בכלל צריך בתי קפה כשלכל אחד יש היום מכונת קפה מאיטליה? יש כמה מיזנטרופים יהודים בניו יורק שחיים נהדר בלי לצאת מהבית בכלל, לא רק בימי זיכרון למיניהם. בעצם, גל מי שצפה אתמול במשחק לא עבר על החוק אבל הוא עבר על שאיפת המחוקק. המחוקק היה רואה בהתנהגות הזו פסולה, גם אם אין באפשרותו למנוע אותה. החוק לא הצליח, ולא יכל להצליח למנוע דבר כזה, ועל כן הוא באמת לא רלוונטי.

אבל האם הוא מוסרי? הגבלה של חופש הפרט והחירות האבסולוטית של בני אדם היא מתרחשת כל הזמן. כל מערכת חוקים, כל מדינה וכל חברה מגבילה את החברים בה. רוסו דיבר על כך באמנה החברתית בטענה שהאדם מחליט להגביל את עצמו למען טובתו האישית העתידית(לדוגמה, אני מוכן לציית לחוקי הרמזור האדום שמגבילים אותי מהחירות שלי לנסוע בכביש איך שאני רוצה כי אני מעוניין שגם נהג המשאית שמאחוריי באיילון ישמור עליהם ולא יפגע בי). הבעייה שבשיח זכויות אדם, הגבלה של זכות אדם צריכה להיעשות רק אל מול פגיעה בזכות טבעית אחרת. לדוגמה, איסור על צפייה בפורנוגרפיית ילדים (בחלק מהמקומות אפילו במדיה מצויירת) נעשה על מנת להגן על הזכות לחיים וביטחון והזכות לכבוד של אותם ילדים. אבל על איזו זכות אנחנו מגינים במקרה הזה, וחשוב יותר, של מי? אני רואה את המקרה הזה בתור זכות לכבוד, אבל לא של אדם פרטי כי אם של "חברה". השאלה היא, האם לחברה יש זכויות אדם. חברה אנושית כמובן, מורכבת מהרבה פרטים אנושיים שלהם זכויות אדם. אבל האם ניתן לעשות מכך את ההיקש ולהסיק שגם לחברה כולה יש זכויות משלה. האם הישראלים היו נפגעים אישית מאי כיבוד יום השואה? שיח זכויות אדם מוביל אותנו למבוי מעט סתום, מתוך שאלה האם אכן חברה יכולה לדרוש זכויות של בני אדם.

 

את המוסריות של החוק לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי באמצעות שיח זכויות אדם, ויש לפנות לעקרון דמוקרטי אחר, עקרון הפלורליזם. הנצחת השואה וזיכרונה היא מטרה ראויה בעיניי כולם. אבל החוק הזה לא רק מחייב הנצחה וזיכרון, הוא גם חייב אופי מסויים של הנצחה וזיכרון. הוא ארכאי מהבחינה הזו, שמדובר בחוק אבסולוטי בעולם פלורליסטי. אנחנו חיים בחברה פלורליסטית, שמעוצבת על ידינו והטעם שלנו-במוסיקה, בלבוש, באהבה. החוק הזה הוא שריד מימים שקבעו לנו-איזו מוסיקה לשמוע, איך להתלבש ומתי להיות עצוב. אבל מצד שני יש לזכור, כי  "מותר" לחברה לקבוע ולהחליט ולנכס על ימי אבל ושמחה לאומיים .הדרישה לשדר את המשחק בישראל, היא דרישה להכיל את עקרון הפלורליזם על יום השואה. להעניק לכל אדם את הזכות לבחור כיצד, ואולי אפילו אף מתי, לנהל את יום השואה הפרטי שלו. יש לזכור שבדמוקרטיה קיימת הגבלה לפלורילזם והיא הקונצנזוס. הקונצנזוס הוא עמוד הטווח של החברה, הערכים הבסיסיים, כללי המשחק, ואף האירועים והמועדים שמגדירים את החברה והמדינה בתור עצמה. מכך עולה, ששאלת כיבוד החוק אינה שאלה משפטית בעלת גוון של זכויות אדם אלא שאלה בעלת אופי חברתי-סוציאלי.

בחינה חברתית של החוק אכן תראה שהוא עמוק בתוך הקונצנזוס הישראלי. התהליך החד שעברה ישראל, ממצב של חברה מגוייסת לחברה פלורליסטית טלטל את אמות הסיפים שהחזיקו את הקונצנזוס הישראלי מאוחד. רוב הפרות הקדושות כבר מזמן הפכו לבשר במנגל של יום העצמאות. נראה ששלושה ימים שרדו את הטלטלה הזאת וכל אחד מהם אכן מתקשר באופן שונה לזהות היהודית של הישראלים-יום כיפור, יום השואה ויום הזיכרון/עצמאות. יום כיפור מתקשר לזהות הדתית של הישראלים היהודים. במישור ההיסטורי, הוא מזכיר לתרבות שלנו את את הסיבה הראשונית וההיולית להמצאותינו בלבנט. הקשר של עם ישראל עם תורת ישראל הוא הקשר שבזכותו יהודים נמצאים היום בארץ ישראל. הוא מחזיר אותנו לעבר הרחוק שלנו ולתקופת התנ"ך ובתי המקדש. יום הזיכרון/עצמאות מתקשר לזהות הלאומית-ציונית שלנו. הוא מתקשר עבורינו להווה ולעתיד שלנו במדינה, לשאיפות ולהצלחות שלנו במסגרת הלאומית. יום השואה מתקשר לזהות האתנית הייחודית של היהודים, למעמד שלנו בתור עם נפרד במשפחת העמים. במישור ההיסטורי, הוא מתקשר עבורינו עם ההיסטוריה הקרובה ותקופת הגולה. קיימים ימים אחרים שמנסים לנכס לעצמם מעמד לאומי בקונצנזוס, כגון יום ירושלים וט' באב. בינתיים הם לא מצליחים.

כך שיום השואה הוא אכן בקונצנזוס. הקונצנזוס, מעצם הגדרתו מדיר אנשים מתוכו. אם אתה לא בקונצנזוס, אתה בבעייה. תפקידה של המדינה ומערכת החוקים שלה לדאוג, שעל אף ההדרה, הפגיעה במי שלא נמצא בקונזצנזוס תהייה מינימלית. כלומר עולה שאלת המידתיות של החוק.

והאם הוא מידתי? החוק אכן מונע תענוגות ושעשועים, אך רק במרחב הציבורי. כלומר, הוא משאיר את מעונות הפרטי של האדם לרוחו. הוא לא עריצי, מכיוון שהוא אינו מנהל משטרת מחשבות והתנהגות פרטנית אלא אך ורק ציבורית. הוא  גם תחום בזמן קצר, של כ-24 שעות. מכל הבחינות, מדובר בפגיעה מידתית בלבד.

בחזרה לחוק. קודם כל ראינו שהוא חוקי. הוא אכן לא רלוונטי לתקופה, ומכאן המרמור שעולה ממנו. המוסריות של החוק נמצאת במקום מעורער, על אף שהוא מידתי, משום שהוא לא נשען על שיח זכויות אדם אלא על קונצזנוס בלבד. על חודו של קול, בדקה ה-90, מה שנקרא. הבעייה עם קונצזנוס היא שיש לזכור שהוא נמצא כל הזמן בתהליכי שינוי. הדרישה כיום לכבד את החוק היא מוסרית, מכיוון שהיום כנראה שעדיין ברוב. אבל גם הדרישה לא לכבד אותו היא מוסרית, מכיוון שכל הזמן יש לבדוק האם דה פקטו הקונצנזוס סביבו נשמר. והאם במקרה הספציפי הזה, של אי שידור משחק  חצי גמר של ליגת האלופות הקונזצנוס נשמר. כל עוד התשובה לשאלה זאת היא כן, אז החוק ראוי. מרגע שהיא תהייה לא, הוא כבר לא יהיה.

אין עוד מלבדו

אם חיפשתם, ואולי גם אם לא, אז טקסט שלי על רונאלדו הופיע בדה באזר. שזה ממש ממש סופר אולטרה מגניב.

אין עוד מלבדו

בושה

בקצרה, לכו לראות. זה סרט מיוחד שלא ניתן להשאר אדישים אליו, בין אם לטוב או לרע. שווה לראות אותו רק בשביל צילומי ניו יורק המתמכרת לסקס ומתנכרת לעצמה.

אם מישהו מכר לכם את בושה בתור סרט סקסי, אז הוא עבד עליכם. כי בושה הוא לא סרט סקסי בכלל. הוא משל עדין לפינות האפלות של הסקס בעולם שלנו. של אותו יצר כפייתי למיניות. אבל אפשר ללכת צעד קדימה ולהגיד שבושה הוא בכלל לא סרט על סקס, אלא על התמכרות והדרדרות של אנשים.

הסרט מתמקד בדמות של צעיר מצליח בתפוח הגדול,עובד מצטיין בחברה עם משרד שמשקיף על נוף עירוני יפייפה. הוא יכול לכבוש כל בחורה, והוא גם מצליח. יפיוף ניו יורקי, שמתחת למעטה ההצלחה והעיצוב המטאלי שבונה את עולמו מסתתרת נפש פגועה. כי בעולם שלו אין מקום לנשים, רגשות, או מערכות יחסים. הוא עצמו עבד להתמכרות ולכפייה למין. כשאחותו הקטנה מגיעה להתארח אצלו יחד עם המטענים השליליים שלה העולם הזה מתחיל לקרוס. הבושה מאורך החיים שלו מציצה, וכאן עומדת אותה נפש בצומת דרכים-האם לנסות להשתפר או להמשיך להדרדר.

הבמאי משתמש נהדר באומנות הקולנוע, ובאמצעות שילוב של צילום, עריכה ופס קול ייחודי מצליח להפיך רוח חיים לרגעים היומיומיים ביותר. נסיעה ברכבת, דייט או יציאה לריצה, בכל אחד מהמצבים הללו הבמאי מטפל בקפידה. כך אנו לומדים להכיר  את הגיבורים של הסרט גם כאשר המילים נותרות עלומות.

זה סרט של גברים על גברים מנקודת מבט גברית. מעניין אותי לדעת איך אישה תראה את הדמויות שם, שמכורות לגוף שלה כל אחד בדרכו. אני ממליץ לראות אותו, לא רק כי הוא מעניין קולנועית, אלא גם כי הוא מעניין כיצירת אומנות. הוא מעניין כי דרכו אפשר לחשוב על החיים שלנו, ועל הדברים להם אנו מכורים. הוא מעניין כי הוא עוסק בגבולות האפורים של המיניות, אלו שמקפצים פנימה והחוצה מהקונצנזוס לטאבו. שילוב של צילום ועיצוב טובים עם פסקול נהדר. של משחק משובח ומסר לחשוב על העולם.